בסוף המסע אל שבט הדאני, יושבי ההרים בלב פפואה האינדונזית* משרוויתי עד תום את המראות המענגים של העירום האבוריג'יני במלוא פארו מכוסה הדלעת, פלט מישהו בסביבה, הלבושה כבר, בג'יאפורה הבירה את המילים אסמט. עמודי רוחות מגולפים, סירות עם נשמותיהם של האבות - מגולפות גם הן, ומישהו אחר אמר גם את המילה קורווואי.
אסמט היה די ברור, כי מנבכי האסוציאציות שלי הבליח שמו של מייקל רוקפלר המנוח, אשר בשנת 1961 היה לברות בשיני - וכאן חלוקות הדעות - התנינים, הכרישים או, האסמט.
קורו - מה? שאלתי, קורוואי, חזר השם על עצמו. הם חיים על עצים, קשה לראותם, הם מעטים, חלק מהם כנראה לא ראה לבן מימיו.
עם רסיסי המידע האלה חייתי כמעט שנה, ובסופה התגייסו להרפתקה הזו שני חברים (בילי שלמון ושי אביטל), שאילמלי החברותא אתם ספק אם משהו היה זז בכלל. אמונים על מסעות מפרכים ומסמרי שיער. מצוידים כאמור, בפירורי מידע, בסקרנות ובקוצר רוח - להגיע כבר אל אלה "שאכלו" את רוקפלר ואולי גם אל האנשים המוזרים האלה, שגרים על העצים בלב הג'ונגל ומעבר לביצות המנגרובים הגדולות בעולם - עברנו את ימי ההכנות, הויכוחים, ההתלבטויות איך להגיע לשם ואיך לצאת משם. ברור היה לחלוטין, שזה "חור" אמיתי על מפת העולם. אין לשם תקשורת, לוויין לא מרחף מעל האזור כדי לשאת באנטנות שלו את בשורת חיינו או בשורה אחרת, והאמצעי היעיל היחיד, שבו נוכל להשתמש כדי לצאת משם הוא התקווה. בדיעבד, הוכח שזה גם נכון.
נראה לי כמעין מבוא הכרחי אל הקורוואי, דרי העצים.
הטרידו אותי הידיעות שקשה למצאם ושהדרך אליהם רצופה בביצות מנגרובים שורצות תניני מים מלוחים. הרגשתי לא נוח עם העובדה, שאני עומד לצלוח בסירה את ים אראפורה, שמאז ילדותי - עת קראתי בקנאה מרירה את ספריו של ז'ול וורן ז את עלילותיהם של "ילדי הקפיטן גרנט" ואת ה"קפיטן האטרס" - הצטייר בעיני כחלקת מים עתירת כרישים (וזה נכון), שורצת מדוזות ענק (וזה אולי נכון) והוא סוער תמיד (וזה נכון מאוד).
למה לצלוח עם סירה את האראפורה? פשוט מאוד. משום שלא היתה דרך להגיע אל שבטי אסמט, המבוא לקורוואי, אלא כך. מסיבות טכניות לא התאפשר לטוס אליהם במטוס קל של המיסיון. ברגע האחרון קנינו מלח, טבק וקרסי דיג וכילה צפופת חורים. תיאומים אחרונים עשיתי עם מתרגם מקומי, בן לשבט משבטי האי שצרף את ידיו ל"משלחת" כטבח. הלכנו לישון אי שם בסמטאות המרופשות של טימיקה, ומשלא האיר השחר למחרת, היה זה בגלל גשם טרופי סמיך, מעצבן ואפור. שעה אחרי כן כבר היינו על שפת נהר בשולי ביצה מעלה צחנת רקב, עמוסה בג'ונגל וכמעט על שפת ים אראפורה. בנהר עצמו התנדנדו סירות שונות ולמען האמת, אף לא אחת נראתה כמי שתוכל לעבור בשלום שש שעות שייט מתוכננות על גליו המאיימים של האראפורה, מטימיקה לאגאץ, "בירת" המיסיון. סופו של דבר, שנדחקנו כעשרה אנשים אל סירת מנוע קטנה, אשר נועדה לבילוי על גליו התכולים של מפרץ יפו מול סלע אנרומדה יחד אתנו נדחסו לבטן הסירה כטון ומחצה של ציוד, שהחליף בדוחס ראוי לציון את העומס הכללי המותר על סירות כאלה, כ- 300 ק"ג. בטרטור המשתעל של שני המנועים הקטנים שעבדו, מתוך השלושה שהיו, יצאנו אל לב הנהר ואל שפכו הקרוב.
*החלק האינדונזי של פפואה הוא מערבו של האי. השם היומרני, שניתן לו על ידי כובשיו המוסלמים מג'אווה הוא איריאן ג'איה, ופירוש ראשי התבות האלה - נצחון ה"תנועה" להצטרפות אל הרפובליקה של אינדונזיה נגד הולנד.
בחלק זה של האי קיימת התנגדות פעילה לשלטון הכיבוש של אינדונזיה מאז 1968, עת שסופח על ידי אינדונזיה לאחר שהופקד בידה בשנת 1963, כמנדט זמני מטעם האו"ם.
עוד בטרם שגליו הראשונים של הים הפתוח חבטו בדפנות הסירה, שהיתה עשויה מתרכובת ישנה מאוד שלפולימרים משומשים, הבנו, שלסירה אין מכשיר קשר ואין מצפן. ניסיתי להתעלם מן האימה שזחלה מערפי אל שרש גבי, וכמו פו הדב , לשיר משהו עליז וטפשי. עליז זה לא היה, וכנראה ש ה"טרה לה לה" העלוב שפלטתי אז, נשמע מאוד טפשי.
מהר למדי, הגענו אל חלקת המים החומה אפורה של ים אראפורה. מייד נוכחנו לדעת, שים אראפורה הוא ים רע, ממש כפי שז'ול ורן תיאר אותו. האדוות שקימטו את פני השטח היו באמת גלים קשים ומאיימים, גם אי סדירות תנועתם וכיווניהם המשתנים במהירות גרמו מייד לכך, שהסירה המוזרה שלנו, על מטענה העודף והמכביד, הפכה חיש קל לחפץ מטלטל ומבהיל על תהום, אשרללא כל ספק - כך ידעתי מראש - הייתה רוויה בכרישים שכל אחד מהם בנפרד, די היה בו כדי לגרום לי למצב רוח מלאנכולי באופן מיוחד.
לחוויית השיט המביך הזה נוסף נופך, שהיה מורכב מכמה פרטים:
א' - חומת המנגרובים העבה ביותר, הגבוהה ביתר ומאוחר יותר הסתבר לי, שגם העמוקה ביותר, שראיתי אי פעם בחיי, חצצה בינינו לבין היבשה (האי ).
ב' - בכל פעם שהים מפחיד את השייט נטול המצפן והקשר, הוא נס אל מעבה המנגרובים. הם התגלו אז כרשת מרשימה וצפופה של תעלותביצה, מהן רחבות כנהר ומהן צרות, המחייבות ידע מוקדם ועמוק בסבך סמטאות המים שיצרו. אלה היו בתי גידול לאין סוף צפרים צווחניות, וכל דקה שעברה עלינו בתוך סבך המנגרובים סיכנה את עור התוף ...... על אף העובדה, שכל דקה בסבך המנגרובים פירושה, סיכוי נמוך יותר להתהפכות הסירה וצלילתה אל תהומות האראפורה ומלתעות הכרישים.
ג' - המעברים מן האראפורה אל המנגרובים וחזרה אל הים הפתוח, היו אולי יפים להרגעה זמנית של עצבינו המתוחים, אך בדיעבד הסתבר, שהם הפכו את שש השעות המתוכננות לשש עשרה (!).
ד' - שש עשרה שעות על ים אראפורה במצב של סף סערה קבוע, כוללות פעמיים גלי גיאות וגלי שפל ומערבולות, סף התייבשות מוחלטת של הדלק במנועים, עלטה מוחלטת שנופלת בקו המשווה בערך בשעה 18:00, ובעלטה הזו, שגם הכוכבים לא האירו אותה מעבר לשמיכת העננים, אין כל אפשרות להתקרב אל המנגרובים. כלומר - נגזר עלינו לבלות שבע שעות של אפלה מוחלטת באותה גיגית מרופטת על הגלים.
ה' - בקצב של אחת לרבע שעה הורגשה חבטה מחרידה בקרקעית הסירה. החבטות האלה גרמו לרעדה מתמשכת אצלי ולהפרה בוטה של הטונוס בשרירי, בעוד שהשייט איבד במשהו משלוות רוחו, כאשר הסביר לעוזרו, שהקולות שם למטה הם של "ראיה איקאן", בשפתו המלאית - "דג גדול" ושבעצם היינו כבר מזמן צריכים להיות באגאץ.....
אח"כ הוא ניסה לחפש ליד החומה החשוכה של המנגרובים, את הפרצה, שבעדה יוכל להיכנס אל הנהר שבו שוכנת "עיר המסתורין" הזו.
סיומו של פילוס הדרך הנואש בין הגלים השחורים היה, שבשעה שתיים לפנות בוקר נחבטנו אל עמודי עץ של מזח רעוע. אורות דלים הבליחו מעליו והטילו צללים ארוכים מאוד. נקשרנו, טפסנו, עם ציודנו הכבד, הרטוב והנוטף, שנחלץ מהסירה, אל מרומי עמודי העץ והתייצבנו בקושי על רצפת קרשים מרקיבים, מוקפים באנשים כהי עור, מקורזלים, קודרי מבט ומאוד לא ידידותיים.
באותה שעה, מישהו מהם הוביל אותנו דרך מסדרונות עץ מצחינים ומבוכי קרשים בלתי מוסברים לחלוטין אל אכסניה מדהימה בעליבותה, שכמו כל העיירה הזו, הייתה בנויה מקרשים ומפחים על גבי עמודים, אשר ננעצו אל קרקעית ביצה בשולי הנהר.
"ברוכים הבאים לאגאץ" מלמלנו מוכי הלם אמיתי. חיפשנו פינה לשים את הראש ולפני כן מצאנו בקבוק בירה חמה. חברי הדליקו נר והזכירו לי ש"היום יומולדת", מה שאכן היה נכון. יותר מאשר את יום הולדתי, הרגשתי באותה אשמורת תיכונה, כביום גסיסתי המתמשכת מישל קישקה , רעי כאח לי, צייד מראש את שני שותפי למסע בגוש מרציפן, שאותו טרפתי עוד בהיותו בידיהם. הייתי אחוז אהבה למישל, שחברותו הבליחה מבעד לאדי הביצה, מעבר לגלי האראפורה והרחק מן הכרישים, והאירה את חשכת הלילה, בקרב אנשים זעופי-פנים ועניים עד בכי. לכוד בעבותות האלה נרדמתי לצלילי הגלים הרוחשים בין עמודי העץ המתמקמקים מתחת לרצפת הקרשים.
קלארנס?המיסיון........
בבוקר הבנו שאנחנו בפנים. הפנים הכהות והקודרות, לבוש העוני הנורא, צחנת הרקב, הלחות הבלתי נסבלת, חריקותיהם הצווחניות של הקרשים על עמודי העץ והסקרנות הכמעט מציקה של תושבי אגאץ, כל אלה הבהירו לנו מהו המקום שאליו הגענו.
השייט שלנו נעלם, נעלמו גם ניקי המתורגמן ואלכס הטבח שהיו בסירה אחרת, מה שהותיר אותנו סופית בלב המקום מבלי היכולת אפילו להתחרט, על אף שמי היה בכלל רוצה לחזור על חוויית השיט בים הזה...?
היום הזה עבר בנסיונות התאוששות ובניסיונות למצוא סירה, שבעליה יהיה מוכן להסתכן ולצאת אתנו שוב לים הרוגש לחפש את הצוות שלנו. הזמן עבר גם בניסיון להבין 'מי נגד מי' בביצה הזו, בביקור במוזיאון המסכות והמגינים שהקימו כאן אנשי המיסיון ובעיקר, באיסוף קדחתני של מידע, שיוביל
אותנו החוצה מכאן אל לב האי, לכיוון הבלתי ברור של "שוכני העצים".
האח קלארנס פסע על הקרשים החורקים בנדנוד של הלומי יין וברך לשלום את כל יושבי הקרנות. האח קלארנס הוא אמריקאי גדל גוף, אפו תפוח ואדום כאפיהם של המכורים לטיפה המרה. הוא חי במקום הזה כשלושים שנה - כולם כאן בניו. האח קלארנס הוא המיסיון.
אמרנו לו שסירה קטנה עם המדריך והטבח שלנו נעלמה בלילה באראפורה ושאנחנו מחפשים דרך להזעיק את הצבא לחיפושים אחריהם. קלארנס אמר בטון קצת מהורהר "הו, זה קורה כאן הרבה, באמת. באמת, חבל מאוד".
שאלנו אותו על אנשים ערומים שחיים על הצמרות. הוא הסתכל באלכסון משועשע ואמר, שלפני כמה שנים נכשלו אנשי המיסיון "לביית" את שבט הקורוואי. הוא גם אמר שהשבט הזה מתנאה בשיני כלבים, שהם פוחדים מאנשים זרים ושעל אף שהמיסיון השאיר שם מרפאה ומנחת למטוסים, היום אין שם אף לבן ו"הפראים חזרו לסורם".
"איפה מתרחשים הדברים האלה ?" שאלתי. האח קלארנס אמר לי שהמקום בו נכשלו המיסיונרים נקרא יאנירומה. כששאלתי אותו איך מגיעים לשם, הוא מר שרק בסירה במעלה הנהר קאבור. "ואיך נדע לאיזה זרוע במעלה הזרם להכנס, בתוך הסבך של הג'ונגל ?" קלארנס נראה חסר סבלנות ואמר שאשאל בדרך והלך.........
ניקי, המדריך ואלכס הטבח אתו, הגיעו אחרי הצהריים. הדלק בלילה אזל בסירתם והם נסחפו עם הזרמים לאי קטן. בבוקר אספו אותם דייגים וכך חזרו אלינו. בינתיים למדנו, שהעם הנדכא, שבקרבו אנחנו נמצאים, שט פעם בביצותיו, ערום ועריה לפני אלוהים. למדנו, שבני אסמט נעו במעגלים בין יערות המנגרובים, היות שבאין חקלאות של ממש ובהיותם ציידים, דייגים ומלקטים, הקפידו על אקולוגיה מחזורית שהכתיבה את נדודיהם. למדנו, שרוחות אבותיהם תוארו בגילוף ובפיסול כשייטי סירות ארוכות, צבועות בלבן ובאדמדם חום. למדנו, שכדי לחלות את רוחות אבותיהם, היו מקריבים להם קורבנות אדם ואת גולגלות אבותיהם היו מקשטים ומתנאים בהן בבתיהם העונתיים והמתחלפים. למדנו, שנשמות האנשים המתים יוצאות כעטלפים מן הגוף ועוברות לשכון ביערות ובביצות. שם הן הופכות לרוחות שיש להתיירא מפניהן, לכבדן ולהביא להן עוד ועוד קורבנות. כדי שהנשמות של קרבנות האדם לא ייהפכו בעצמן לרוחות מסוכנות, אלא ייעלמו עם הגוף המתכלה, יש לאכול באופן טקסי את גופות הקורבנות. את הפרט הזה שמרנו היטב בלבנו.
מעגל החיפוש אחר הקורבנות, כך למדנו, הוא מעגל של רדיפה ומנוסה המשתלב במעגל הדיג, הציד והליקוט. זה משתלב באקולוגיה המחזורית, אשר בסופו של דבר מותירה את הביצה לא מנוצלת עד כלה, ומצליחה להתאושש בקלות ממעבר השבטים בה אנה ואנה. כך מכשירה כל המערכת את עצמה לשרת את כל מרכיביה - הצומחים, הרומשים, המעופפים והאנושיים - ולהוותר בריאה ולא פגועה.
משבאו הלבנים בעקבות אבדנו של רוקפלר, באו המשטרה והצבא ההולנדים. ב- 1963 ירשו אותם הצבא והמשטרה האינדונזים מג'אווה . עם אלה וגם עם אלה באו המיסיונרים.
הם למדו את האסמט שנשמות מתים עולות לגן העדן או יורדות לגיהנום. כיוון שכך, אין לרוץ במעגלים בביצות כדי לחלות פני מתים וודאי שאין צורך לנדוד ולחפש כפריים לשחיטה ולאכילה. על עטלפים, אמרו המסיונרים, אין בכלל מה לדבר .........
את דברי הנועם של המיסיונרים ליוו הסבריהם בשיעורים מעשיים. האפנה המערבית באה תחת העירום וצבעי הגוף ובמקום הנוצות וניביהם של חזירי הבר . מה שהאסמט לא הבינו מן המיסיון הם נאלצו להבין בתוקף המוות שזרעו בהם חיילי אינדונזיה ושוטריה בנשקם, כנציגים נאמנים של משטר טוטליטארי, שאינו מעוניין באוכלוסייה נודדת, שכן אינה ניתנת לביקורת מיידית.
היות, שהמיסיון הלך שלוב זרועות עם השלטון - מן השיקול המעשי, שאם יעמוד נגדו הוא עלול להפסיד ולהיות מגורש מן האי - למדו האסמט, שהמיסיון הוא חזק ועשיר וכדאי להאזין לו. המיסיון גם לימד את האסמט אלפאבית לטיני, לימד אותם שישו טוב עשרת מונים מכל גולגולת מקושטת של אב מת ושאלוהים לא נראה כמו ביצה או כעטלף, אלא כמו האבא של ישו.
משחדלו לנדוד, שונתה האקולוגיה של האסמט ובמקום למות בין שיני אויביהם או בסיריהם, החלו למות מן המלריה הממארת, שמלווה כל יישוב ביצה הטובל בזוהמת אין קץ, בהעדר ניקוז נאות של המים.
כל זאת למדנו וראינו בעינינו ושנאנו את המיסיון המתנשא ואת שני השוטרים האינדונזים, שיחד הטילו שררתם על הביצה ועל אנשיה. על אף שנוח היה לנו לדעת, שהאסמט לא יוסיפו אותנו לתפריטם כפי שייתכן שעשו במייקל רוקפלר, לא אהבנו את העליבות, המחלות, ריח העוני וחריקת העץ בסמטאות הרקובות. היה לנו קשה.
שכרנו סירת עץ ארוכה וצרה, ציידנו אותה במזון, העמסנו את כילותינו ורכושנו הדל והשארנו בידי המיסיון את האחריות המוחלטת לדאוג לכך, שמטוס קל משלהם יחצה את ההרים שמצפון לנו, ידרים אל תוך הג'ונגל והביצות, ינחת במנחת הנטוש והנידח של יאנירומה אשר בלב הג'ונגל ובלב ארץ הקורוואי וייקח אותנו חזרה לג'איפורה הבירה.
לא ידענו אם אכן בעוד שבועיים ינחת המטוס ביאנירומה. לא ידענו היכן יאנירומה נמצאת, למעט העובדה שעלינו לעלות צפונה עמוק בתוך הג'ונגל ולהגיע אל ארצם של הקורווואי, שהם שוכני עצים, הולכים עדיין ערומים, חלק קטן מהם נלכד כבר על ידי המיסיון, שהיה פעם ביאנירומה ורובם עדיין לא ראו אדם לבן.
האסמט
עלינו על הסירה ויצאנו צפונה אל לב הביצה בדרך הנהר. ירד גשם, שקנאים אוסטרלים צדו דגים. מבין חומות המנגרובים בקעו מדי פעם צווחות של עופות קלאו ארוכי מקורים מקרינים וכל הזמן פחדנו מתנינים. בילי עסקה בצילום ושי שאל מה יקרה אם נתקל באסמט שהם עדיין אוכלי אדם ומיד צחק. אני אמרתי לו שיפסיק עם השטויות כי אוכל האדם האחרון נאכל כאן לפני דור. אין עוד אוכלי אדם וצריך לפחד רק מהתנינים. בינתיים, רק התרטבנו בגשם הבלתי פוסק.
בימים הבאים ניקי גידף את האינדונזים המושחתים כובשי האי שלו, אלכס עשה אוכל בשתיקה ואנחנו התייחסנו לסירה הצרה שלנו כאל ארמון. אהבנו את המים השקטים של הביצה, התרגלנו לגשם, חומת המנגרובים האין סופית הפכה לתפאורה מובנת מאליה. בדרכנו חלפנו על פני דייגים פה ושם, מעט שייטים כורתי עץ סנדל, לתעשיות הקטורת במקדשי אסיה, סתם כפריים של אסמט מוכי מיסיון ובני השבט צ'יטק מיטק, גם הם עם שהוכה אל חומש תרבותו, ממש כאסמט.
אלמלי לילה אחד לא מתוכנן, היתה כל פרשת האסמט נותרת בזכרוננו כאוסף מביך של מחזות עוני, אומללות וחולי, שגם מסגרת היופי של ביצת המנגרובים והנהר השקט לא יכלה להסתיר.
באחד הערבים של ראשית המסע עגנו ליד כפר בקתות של האסמט. היה זה עוד אחד מקיבוצי הבקתות של הביצה, שמיד נפלטו מפתחיו קבוצות של ילדים מוכי גרב וחבורות שחין, ילדות שעיניהן דלוקות, נשים כעורות להחריד ומעט גברים, רובם זקנים, שנאלצו להוותר בכפר עם עצמותיהם המעוקמות וחטוטרותיהם. חלק ניכר מהגברים הצעירים היה על סירותיו בדרכו לאגאץ העלובה, או למחוזות מיסיון אחרים, שנעלמו מידיעתנו. ממש כמו בימי הזוהר הקאניבלי, היו אלה הצעירים ששייטו על המים בחפשם את הכדאיות. מעט מהם נותר ב"תורנות שמירה" עם הזקנים הנשים והטף.
רצינו לישון, לאכול ולמצוא מסתור מן הגשם. בתמורה לכמה חפיסות של טבק לעיסה, שקנינו מראש עוד בטימיקה ולכמה קרסי דיג, הסכים ראש הכפר להפנות אותנו אל ה"בית הארוך" הנשקף אל הנהר.
"הבית הארוך" הוא בקתה דמויית שיכון רכבת, שחלקה הארוך מחולק למרחבים אישיים ומשפחתיים באמצעות מוקדי חומר מכויירים על רצפת הענפים שעל עמודי הבקתה.
במקורו, היה הבית הארוך מקום הלינה המשותפת של לוחמי הכפר. תפקידם היה כמובן לקדם פני פשיטה של כפר אסמט אחר, ששייטיו החמושים היו תאבי גולגלות אדם. כל מוקד חומר היה תנור הבישול ונקודת המרכז המשפחתית. רצה לומר - כל לוחם היה רשאי להביא לכאן את זוגתו כדי שיוכל לשלב בתפקידו החברתי את המועיל עם המהנה.
היום, כך סברנו, הבית הארוך נטוש מאחר שאין פשיטות לציד אדם, אין נדודים, אין פולחן רוחות והעידו על כך הצלבים שהיו תלויים על צווארי הנשים דלות הבשר ורעות המראה, שנעו בבוץ בין הבקתות. תמהנו קצת למראה עמוד טוטם, כלומר - גזע עץ מנגרוב, שגולפו בו זה עתה דמויות של רוחות האבות בסגנון הישן. הוא היה מונח בין שבבי הגילוף הטריים בלב הבית הארוך.
משהחשיך היום תלינו את הכילות, אכלנו והלכנו לישון. בפתח הבית הארוך היה תלוי ירח ענק, שנאבק בתנועתם המהירה והקצובה של העננים, ובערך כשעה אחרי שהפסיד את הקרב ונבלע סופית באפלה, פלשו אל הבית כל חמישים וארבעה הגברים, הנשים והילדים שנותרו בכפר. הם היו חמושים בפנסים ובשקיות והתנחלו - כל איש, אישה וילד - במוקדי החומר ומיד העלו בהם אש והחלו לבשל את מזונם הדל. על ראשי חלק מהאנשים התנוססו עטרות של נוצות תוכים לבנות ובאפיהם של אחרים היו תחובים קישוטי צדפים ועצמות, ממש כמו שראינו אצל גולגלות אבותיהם, המוצגות באוסף חפצי האסמט שהמיסיון, באגאץ הנוראה, בזז מהשבט.
קבוצה של שישה גברים חיממה בצד תופים ארוכים וצרים ונגד עינינו הנדהמות התחולל תהליך בלתי מוסבר לחלוטין, של "השתנות", שבו פשטו האסמט לאט ובנחת את קליפת ה"אין תרבות" החדשה שנכפתה עליהם ותוך שעטו נוצות וצדפים, צבעו את עורם בלבן בוהק וחשפו שדיים וטבורים של הנשים, חזרו בני הכפר אל מה שהיה שלהם, ומסתבר שטרם אבד לנצח.
האסמט לא התכוונו להסיר את גולגלותינו, אבל הם הסירו מעצמם את כל המגע עמנו. בנקודת זמן שאיני מסוגל לשחזר לעצמי, התרוממו כל באי הבית הארוך על רגליהם. ששה גברים עמדו בלב הבקתה ותופפו בקצב איטי, שהלך וגבר והתעצם. כל חבטת תוף כזו הדהדה על פני הביצה הנושמת בכבדות את אדיה, זו, שמבול צלילי היתושים והצפרדעים שלה נקרע מדי פעם בצווחה חדה של מישהו שנטרף, או של הטורף בעצמו.
הירח שוב הגיח מבין קרעי העננים, כאילו גם הוא, אחרי תבוסתו הזמנית, הצטרף לחגיגה העתיקה שהתנהלה שם למטה בין המנגרובים. משהלמות התופים הפכה לדרדור רצוף, מלווה בנהמה עולה ויורדת מחזותיהם של המתופפים, הסתדרו הכל בשורות, עדויים בקישוטיהם אסורי המיסיון, צבועים ומעוטרים מעל מכנסיהם המהוהים, שעליהם לא ויתרו, ומעל חזיות מרופטות, שמן הסתם נתפסו בעיני הלובשות אותן, כסמל לכוח ולהצלחה ולאו דווקא כאביזר, שמשמעותו היא צניעות וכיסוי המסורת הגופית. עד עלות השחר לא חדלו התופים מהלמותם ועד עלות השחר עמדו בני אסמט בהבעה, שנמסכו בה תזזית ושלווה, איום על הזרים הצופים בטקס והתעלמות
מהם גם יחד, אטימות קשה וריכוז עמוק בגוף המתנועע לקצב התוף.
עמדו נשות האסמט וילדות, מבלי לחרוג ממשבצת דמיונית שהתוו לעצמם ב"בית הארוך", הניעו את פלג גופן העליון ימינה ושמאלה ושדיהן המרוטות מתנפנפות לכל עבר, או אם היו צעירות מאוד - עלו השדיים וירדו בפראות, מעלה ומטה. הן הניעו קדימה ואחורה את אגניהן כאילו הן נבעלות באור הירח וברעם התוף, ואת רגליהן, מבלי להזיז מן המשבצת, פשקו וסגרו עוד ועוד כקוראות לרוחות הביצה לבוא ולבעול אותן עד תום החושך.
עם האור החיוור שנשפך אל הבית הארוך, כשהירח נעלם לחלוטין מאחורי מסך המנגרובים, נדם לאיטו גם דרדור התופים. לאט לאט אספו אנשי האסמט את חפציהם וחמקו חרש מן הבקתה הגדולה. אחד לאחד נבלעו בערפל הבוקר שעלה מן הביצה, מותירים אחריהם שניים שלושה ילדים ישנים על רצפת הענפים, כמה מוקדי חומר חמים, שרידי מדורות הלילה ושלוש כילות. משתיים בקעה נחרה שלווה וחרישית והשלישית זעה ונעה בקדחתנות של מי שלא האמין ולא הבין, איך הוכה המיסיון בלי טקס של עריפת ראשים, ואיך רוחות האסמט עברו את טקס ההחיאה האירוטי ביותר, שנראה בביצות האלה אצל הצל האנושי שלהם.
בהמשך הבוקר העמסנו שוב את הסירה. כשהחלה הגאות יצאנו מן הכפר ובדרכנו צפונה עוד ליוו אותנו האסמט. חלקם היה עדיין צבוע ולבוש בעדיי הטקס הלילי. הם הקיפו אותנו כמו ציידים את טרפם, חבטו במשוטיהם בשמחה אמיתית על דפנות סירותיהם ונהמו בקצב. כך נפרדו מאתנו, כאילו הטבק , המלח וקרסי הדייג היו עשויים זהב וכאילו אמרו תודה, על שנתנו להם סיבה לחזור אל דמותם הגאה מן העבר.
בימים הבאים התחלפו עצי המנגרובים וחומות שיחי הפנדנה בעצים אחרים, שלבד מן הדקלים לא ידעתי לכנות בשם אף לא אחד מהם.
כפרי האסמט והצ'יטק מיטק נעלמו לחלוטין. פה ושם עוד נראתה סירה של מחפשי עצי סנדל אבל גם הם נמוגו. העולם שלנו הפך לנהר שנהיה צר יותר ויותר, זרמו מהיר, קרקעיתו גבהה וחבטה בתחתית הסירה כך, שהיה חשש שניאלץ להמשיך ברגל ולגרור אתנו את הסירה. חומות היער התעבו והלכו ובכל מסעף של יובלים עלתה בשקט, אך באיום השאלה - האם נמצא את יאנירומה העלומה הזו או לאו?
על השאלה אם נראה אנשים שגרים על העצים כבר לא חשבנו.
הקורווואי
דיותיחלודות גוף וצחות ראש ולהקות של תוכים צווחנים וקלאוריחפו מעל הנהר. פה ושם נמתחו בשמים השחורים קשתות צבעוניות ואז גם צמרות הג'ונגל זהרו מתחת לפרץ פתאומי של אור שמש. הקמנו את הכילות ופרקנו אותן על שפת הנהר נהנים בלילה ממסכים של גחליליות, מגרגור שיחתם של ניקי ואלכס וקיללנו את היתושים שכרסמו אותנו מבלי להתחשב בכך, שבגשם הם בעצם לא צריכים להיות.....
בקתת קש שהיתה בנויה על גזע עץ נמוך לצד הנהר הקפיצה אותנו. שכנתה היתה גם עטורה בעצי תרבות ובערוגות של פקעות לאכילה. ידענו שהגענו אל ארצם של האנשים שגרים על עצים אבל לא ראינו אותם. כבר אז הייתי צריך לשאול את עצמי, למה אנשים שגרים בגן עדן, שבו החיות הגדולות ביותר הן חזיר בר וקזואר צריכים לחיות על צמרות עצים? עוד יותר מכך, הייתי צריך לשאול את השאלה - ולמה הם נעלמים ביער כמו רוחות כאשר אנחנו מתקרבים?
לא שאלנו את השאלות והמשכנו כמו מטורפים בדרכנו צפונה אל מעבה היער.
סירות קאנו מבולי עצים, שצפו בקבוצה קטנה, במעין תעלות צד של הנהר, סמנו בוודאות את מקומה של יאנירומה.
ידענו שהגענו. ללא מצפן, ללא מפה וללא ידיעת מיקומה האמיתי. מעל הסירות היה שרוט ביער שביל, שגלש מצריף פח מכוער, כמו שרק צריפי מיסיון יכולים להיות. השביל היה מנוקד בנשים, ילדים וגברים. חלקם לבוש, ואחרים חשופים למחצה. חלק מהנשים עמס על גבו עוללים ולחלק היו העוללים צמודים לפטמות בקצות שקי שדיים מדולדלים.
ידענו שזו יאנירומה ושאלו הם הקורווואי. ידענו שעד שנת 1977 העולם הלבן לא ידע כלל שיש אנשים כאלה. מאז, הגיעו מיסיונרים מעופפים, בהם שניים עם יומרות אנתרופולגיות - יוהנס ולדהויזן וחריט ואן אנק - שעל אף ששהו במקומות מסוימים בקרב הקורווואי קרוב ל- 15 שנה, לא הצליחו לנצר אפילו אחד מבני העם הזה. נכון, הם יצאו עם מחקר בסיסי בלשני בניבי הקורווואי והשבט השכן - קומבאי, שגם הוא שוכן עצים. הם גם עזבו את יאנירומה בשנת 1992 אחרי שבנו שם צריף בית ספר וצריף כנסיה וצריף מרפאה ומנחת מטוסים. הם הצליחו לרכז במקום כמה עשרות בני קורווואי, להלבישם, ללמדם ללהג באינדונזית רשמית ולבלבל עליהם את דעתם. משעזבו, הותירו אחריהם "ראש כפר" מבני המקום המציג עצמו מדי פעם כמי שיכול להחליף לעת צרה גם את האפיפיור....
כל העובדות האלה, מביכות לכשעצמן, אך הן בדיוק היו מה שסייע לנו לתקשר עם בני קורווואי ש"נלכדו" כאן ולבקש מהם שיובילו אותנו אל בני משפחותיהם, שעדיין לא ראו אדם לבן, שעדיין גרים על העצים אף שכבר שמענו, שהם - הנקראים בטול, כלומר, קורווואי "אמיתיים", עלולים להיות קטלניים במגעם עם זרים.
האיום הזה, ששמענו מפי ראש הכפר, לא עשה עלינו שום רושם ועוד לא קשרנו את שבריר המידע הזה עם מה שכבר ראינו - שהם נמלטים מפני זרים במהירות שלא תיאמן. המידע על הקורווואי הוא כל כך התחלתי, שנתונים בסיסיים עדיין לא קיימים לגביהם. למשל - אומדן אוכלוסיית הקורווואי נע מ- 300 איש ל- 3,000. שטח מגוריהם בג'ונגל הסבוך של מרכז פפואה המערבית (איריאן ג'איה) מערך בין כ- 2,000 קמ"ר ל- 20,000 קמ"ר. לא ברור לאשורו מהו המבנה החברתי שלהם. כיצד המכשפים (השמאנים) ומנהיגיהם מטילים את שררתם על השבטים. כיצד בג'ונגל כל כך סבוך ומוצף ביצות מתקיימת בכלל האינטראקציה בין בני השבט, שהם מבודדים אלו מאלו ומפוזרים על פני מרחקים גדולים.
ברור שהם בעיקר ציידים ומלקטים, אך חייהם קשים מסתבר, וסביבתם אינה גן העדן הירוק, שלכאורה הוא הג'ונגל. יציאתם היומית לציד באמצעות קשתות וחיצים מסתיימת הרבה פעמים בלא כלום ותפריטם נשען בעיקר על שרשים - טארו, תפוחי אדמה מתוקים קמח מדקלי סאגו, דגים, צפרדעים, פרוקי רגליים ורכיכות.
עם מטען הידע הזה על הקורווואי יצאנו לדרך. עם "כל" המידע הזה התייצבנו באותו בוקר ביאנירומה, שש שנים אחרי שהמיסיונרים נטשו את המקום לתמיד. זמן לא ידוע לפני שמטוס קל - שאולי הוזמן עבורנו ואולי לא, - אולי ינחת במקום הזה ויוציא אותנו מכאן, ואולי גם זה לא ........
הקורווואי של יאנירומה היו לבושים בבגדים מרופטים ועל צווארי הילדים היו שרשראות משיניים של כלבים. זה גם הכסף, גם הרכוש וגם הקמיע.כאן לא היו צלבים על הצוואר כמו שראינו אצל האסמט וגם לא מחזות של דלות מנוולת וחולי מייאש. אך דבר אחד היה ברור מלכתחילה, הקורווואי לא ממש שמחו לראות אותנו, לא ששו לשתף איתנו פעולה ובכל מקרה, לא קם ביניהם אפילו מתנדב אחד שהסכים לקחת אותנו לביקור קרובים בתוך הג'ונגל העוטף כשמיכה את יאנירומה.
הבטול
בעודנו מתחבטים בשאלה - "ומה הלאה?", הופיע מתוך היער, כמו בסיפורי האגדות, איש כהה, קטן קומה ומקורזל שיער. בעיני הנדהמות הוא נראה לי כמו מהתלה בלתי אפשרית של דמיוני המיוסר.
האיש היה ערום כביום הוולדו, על מבושיו היה כרוך עלה ירוק קשור בסיב כלשהו. לראשו, לזרועותיו, לשוקיו, לצווארו ולמצחו היו קשורים סיבים וחרוזים, אפו היה מחסן שלם של קוצים, אבנים חדות וניבים משויפים של חזיר בר. על כתפו נשא סל קלוע מראפיה ובידיו החזיק קשת וחיצים, שראשיהם מגולפים מעץ ומעצם. האיש קטן הקומה פסע בשלווה בין בתי הפח הכעורים של המיסיון ועמד להעלם ביער, שממנו הגיח כמו רוח רפאים.
על אף שאיני דובר קורווואי וגם לא בהאסה-אינדונזית, הבנתי מנעימת המלמולים שהחליפו ביניהם ניקי "שלנו" וילדי המקום, שזהו זה. הוא בטול של ממש ואותו אני מחפש וזה עכשיו או לעולם לא.
חטפתי במהירות, מערמת הציוד שלנו, מלח וקרסי דיג ממתכת ובאותה מהירות, תוך שאני משים עצמי שקט ואדיש, יירטתי את מהלכו של האיש.
אחר כך נודע לי, שהמהירות הזו וההתייצבות הבוטה מול האיש על נתיבו הייתה עלולה לעלות לי בחיי או למצער, לחץ משונן תקוע אי שם בין עיני ובטני. לא ידעתי את כללי המקום ולא העליתי על דעתי, שמי שנראה "כל כך נחמד" מסוגל להזיק לי.
הושטתי לו את המלח ושריר לא נע בפניו. תחבתי אצבע לחבילה ואחר כך אל פי. הוא הבין וטעם מן המלח. היה נדמה לי, שאני מזהה הפתעה בפני האיש, שמעולם כנראה לא ראה מלח לבן, לבד זה מהבוץ המלוח שאותו מפיקים בני שבטו בשולי הנהר השחור - מקום מושבו. מעודד מסימן ההצלחה הזה נתתי לו גם שלושה קרסי דיג עשויים מתכת.
האיש לקח. מאותו רגע בעצם, הוא לא הפסיק לקבל מתנות.
את קרסי הדיג הוא בחן ארוכות. קרסי הדיג שלו, היו עשויים מעצם, אך מסתבר שקרס הוא קרס. הוא חיבר את השלשה יחד ומשך, כבוחן את גמישותם וחזקם של החפצים המוכרים לו, שהיו עשויים מחומר לא מוכר בעליל.
מאוחר יותר
הבנו, שלפי תפיסת עולמו היקום מלא ברוחות רעות. אחת מהן, הנוראה מכולן נקראת לאליאו והיא נראית כמו איש בצבע לבן. מפגש עם לאליאו - הוא סימן לכך, שהעולם של הקורווואי עומד ליהרס ולהעלם. זאת ועוד; עולמם של הקורוואי עשוי שלושה מעגלים. בפנימי נמצאים האנשים החיים. סביבו עולם המתים ובמעגל החיצון - ים גדול שבסופו של דבר יבלע את הכל.
לשיטתו, אנחנו היינו שייכים למעגל המתים, כלומר אנחנו לאליאו או, מה שגרוע יותר, באנו מן הים הגדול סביב היקום, כלומר בפינו בשורת החורבן.
עד היום, ולאור מה ששמעתי מן הקורווואי בימים הבאים, לא ברור לי מדוע לא שיפד אותי האיש באחד מחיציו......
האיש לא ירה ולא ברח. הוא קיבל את מתנת הקרסים וחייך ואז ידעתי שהצלחנו. בימים הבאים הוא קיבל גרזן קיבל מצ'טה גדולה, וטבק וגפרורים ומלח, ובכל מה שלא ידע להשתמש, למד נגד עינינו המשתאות, במהירות שלא תיאמן, את רזי השימוש בטכנולוגיה המורכבת של אלה, ואחרי זמן מה גם מהי כף ומהי צלחת. אבל, כל זה התרחש בימים שעוד יבואו. קודם עמדנו בקרחת היער ביאנירומה ובקשנו רשות, באמצעות שתי "תחנות התרגום" - ממני אל ניקי, ממנו אל הקורוואי ומן הקורוואי אל האיש - לבוא איתו ביער אל ביתו.
הוא הסכים ואנחנו חזרנו לנהר. צלחנו את הנהר בסירה שלנו עם חלק מציודנו, ובסירה השניה ישבו בני הקורווואי 'הלבושים' מן המיסיון וקרובם, הבטול הערום. בצד השני של הנהר חיכו לנו עוד שני גברים, ערומים לחלוטין לבד מעלה ירוק שכסה את כלי זינם. גם באפיהם היו נעוצים קוצים, אבנים וניבים. היו שם גם כמה ילדים קטנים ערומים ושתי נשים חסרות גיל, חסרות כמה שיניים אבל מצוידות במחרוזות משיני כלבים. שדיהן המצומקים והנפולים העידו על אמהותן וחלציהן היו מכוסים בסיבים צפופים של דקל סאגו.
אחד הגברים ומקצת מן הילדים נמלטו מיד על נפשם כשאיתרו בין קרוביהם גם שלשה פרצופים לבנים. האחרים נותרו במקום, מלמלו זה אל זה משהו, חלקו בינם - הבטול - לבין הקורווואי מורעלי המיסיון את חפצינו והחליקו כמו צללים אל תוך היער ואנחנו דלקנו מתנשפים ומזיעים בעקבותיהם.
המסע בג'ונגל היה טירוף של בוץ עמוק ובהלה נוראית מפני התנינים, על אף שלא ראינו אפילו זנב משלהם..... אלפי גזעי עצים נפולים, שהיו העצמים היחידים שדרכנו עליהם בלי לשקוע מיד, סבך אינסופי של מטפסים, אשר חסמו כמו במסכים את הדרך ודממה גדולה. רק במונגוליה שמעתי כזה שקט קורע אזניים כמו השקט המעיק של הג'ונגל, ואלמלי היה הג'ונגל מתפרץ עם חשיכה בלהג אינסופי של צפרדעים וחרקים, ומחריש אוזן בקרקורי עופות הלילה ונשיפות העצים ברוח, מן הסתם היה נותר בתודעתי הג'ונגל של פפואה המערבית, כבית קברות ענק וירוק.
ההליכה המוטרפת הזו, עקיצות החרקים, השקט הדחוס שהתחלף במקהלות הלילה, המצמוץ והשאיבה של הבוץ הבולע את רגלי האנשים ומשחררם באנחה, רצועות האור הצרות שנשפכו אל אפלולית היער, הזיעה שנגרה מכל נקבובית וניתכה לתוך כל קמטוט בגוף, כל אלה הפכו את המסע בג'ונגל הזה למסע אינזמן ואינמקום. רק התנועה קדימה בעקבות הצללים בבוץ, רק המאמץ לשמור על העיניים פקוחות למרות מפלי הזיעה השורפת, העייפות הנוראה ועקיצות החרקים, רק אלה נותרו בעצם המהות האמיתית של הגוף. קווי הגבול בין הגוף והיער טושטשו בתודעה כך, שכאשר נפתח סוף סוף היער אל קרחת קטנה, הרמתי את הראש, ובאדישות שכפה עלי המאמץ אמרתי, "זהו, הגעתי, כאן גרים אנשים".
שירי ערש בצמרת
בלב קרחת היער התנשא עץ ובגובה צמרתו, עשרים וחמישה מטרים מעל האדמה, נאחזה בשמים בקתה מקש, מקליפות, מזרדים ומענפים וקולות נביחה של כלבים וצווחות ילדים עלו ממנה. "הגענו" אמרתי לעצמי. "הם באמת גרים על עצים".
הסבלים שלנו, שהיו לבושים עד אתמול כפי שהמיסיונרים שעזבו לימדו אותם, התהלכו מנקודת זמן עלומה מעיני, ערומים לחלוטין. עלה ירוק היה כרוך וקשור על מבושיהם. למותניהם כבר היו חגורות מסיבים קלועים של דקל. הקורווואי מן המיסיון חזרו הביתה, הם רצו להיות בטול.
אנחנו הקמנו את כילותינו בסוכה מתחת לארמון העצים. לראשונה מזה הרבה זמן במקום יבש ומוגן באמת מן הגשם. מעל הכילות היתה סוכת עלים ששום מטח גשם לא חדר בעדה.
אלכס וניקי הכינו אוכל. הבטול שרו וצחקו, המארחים שלנו ירדו מבקתת הצמרת שלהם והסתכלו בהשתאות על כלי המתכת שלנו.
בימים הבאים לא הפכנו לחלק מן הקהילה הקטנה שוכנת היער, אבל החלטנו, שכדי להיות בטוחים כי מה שעובר עלינו אכן אמיתי, אנחנו נהיה פה ולא נזוז ומה שיקרה - יקרה. מה שקרה בימים הבאים הוא, שאחת הנשים - שהיא גם אם גם אישה ואולי גם אחות של אחד משני הגברים, שהתגוררו כ- 25 מטרים מעל לראשינו - בקשה במתנה את החזיה של בילי.
ממני קיבל האיש, לבד מרשימת המתנות הראשונה, גם מיתר מתכת ואולר. כולנו דאגנו לאספקת מזון למארחים, בכמות ובאיכות שמעולם קודם לכן לא זכו להן. הילדים הערומים רצו ללבוש את הבגדים שלנו - וקיבלו. גלולות אספירין או אקאמול, חוללו פלאים בלסתותיה הכואבות של אחת הנשים, אם כי דבר לא יכולנו לעשות כדי לעצור את השיעולים המלווים ביריקת דם של כל הקהילה הזו. בפעם הראשונה בחיי דומני, נתקלתי בשחפת.
מן השיחות המסובכות שניהלנו אתם בבקתה ומתחתיה, במערה היער ובשביליו, על שפת הנהר ובתעלות הביצה למדנו, ששני הגברים מן הצמרת הם כבני שלושים ופחות והנשים - אולי בנות עשרים אולי קצת יותר. כולם נראו מבוגרים מאתנו ומזה כמובן הסקנו, שתוחלת חייהם קצרה למדי. כמה? איננו יודעים.
הצטרפנו אליהם לדיג, לנבירתם בקרקע אחרי פקעות ושרשים, לציד החרקים והזחלים, למסע הבוקר והערב שלהם אל פינות היער המוצף, כדי להביא מזון לסוכתם.
הם הראו לנו כיצד כל המשפחה כורתת דקל סאגו ובמהלומות מעדרי עץ, הנשים מפוררות את גזע הסאגו לנסורת. אותה שוטפים במרזבים שהוקמו מקליפות העץ. את המים ששטפו בהם נסורת כזו אוספים ונותנים לאבק אדמדם לשקוע בהם. אחר כך נוטלים את האבק הבוצי הזה, עוטפים אותו בעלי דקל, בוצעים לגושים ואופים באש. הוא הוא לחם הסאגו.
את כל אלה ראינו ולמדנו, ובלילה שמענו את האמהות מרדימות את ילדיהן בשירי ערש. "האמנם יש לאנשים האלה, החיים על סף היציאה מתקופת האבן חיי נפש עשירים?" שאלתי את עצמי בלילות, למשמע שירי הנשים, "או שמא, תרבותם החומרית הפשוטה מעידה גם על מהות מאוד בסיסית של חיי רוח לא מורכבים"? את התשובה לשאלה הנואלת הזו קיבלתי מאוחר יותר.
טיפוס אל מרומי הבקתה הוא אירוע טראומטי למדי. "חדר המדרגות" של שוכני העצים עשוי מבול עץ, שחתוכות בו גממיות של כלום. בול העץ תלוי מסיפה של הבקתה אל הלא כלום, בגובה של בית בן שבע קומות. כדי להיאחז באותו בול עץ תלוי, יש לטפס על סולם רעוע, בנוי מזרדים וסיבים - עד לגובה הקומה השביעית הנ"ל. מילא הטיפוס, הבעיה היא - הירידה.....
גם כאן, בצומת הבהלה מפני העליה והירידה היתה בעצם צריכה להדלק נורית ההבנה במוחי, באשר למהותם הנסתרת לכאורה של המארחים. ועדיין, אוסף הנתונים שבידי, שהעיד כמאה עדים,
שהאנשים האלה פוחדים פחד מוות רק מאנשים אחרים, לא התחבר אצלי לכלל ההבנה, שאליה הגענו רק לקראת הסוף.
בבקתה שעל הצמרת היו שני מוקדי אש מחומר, ממש כמו "בבית הארוך" של האסמט. היו שם גם כלי בישול וסלים, חזרזיר וכלב, שאותם היו בני הקורווואי מעלים ומורידים מהקרקע אל מרומי הארמון האווירי הזה, באותה קלילות שאני עובר מרכבי לחצר ביתי.
גולגלות של חזירים שהיו תלויות מתקרת הבקתה העלו בי חשד כלשהו. זה אומת מיד כשנודע לי, שאלו האמצעים לקרוא לרוחות של חזירים אחרים, חיים עדיין, כדי להיות ניצודות ולהיאכל. באותו הרגע הבנתי, שתהייתי לגבי מורכבותה של החשיבה ועושר חיי הנפש של הקורווואי או דלותם, היתה יהירה, מתנשאת ואטומה למדי.
החטא וענשו
התקדמתי לאט ובעדינות וניסיתי לבדוק איך, בהעדר מחיצה בין מוקדי האש של המשפחות, נשמרת שם למעלה צנעת הפרט והזוגיות. מהתשובה המורכבת והמסובכת, בהעדר כלים לשוניים מספיקים, הבנתי שאסור באיסור חמור לגבר ולאישה להתייחד בבקתה. גם לא בערוגת תפוחי האדמה ולא בחלקת היער שבה נמצאים עצי הסאגו הנכרתים למאכל.
זרע הגבר הוא בעל עצמה כזו, מאמינים הקורוואי, שכוחו להחיות מעיד בעצם גם על כוחו האפשרי ההרסני, ולפיכך אסור לטיפה ממנו להשתחרר בסביבת אנשים חיים ואוכלים. הגבר והאישה באים זה על זו ביער, הרחק מעין רואים ומסכנת המוות הטמונה במעשה.
מגן גדול שהיה תלוי בבקתה הזכיר לי את מגיני האסמט החומים לבנים. גם העיטור - דגם גרפי לכאורה של עטלפים - היה דומה. כאן, בגלל עברם הקניבאלי המוכר והמוכח של אסמט כבר נדלקו אצלי נורות ההבנה האדומות, אך עדיין לא האירו ממש......
"מהו המגן הזה?" הקשיתי. לא זכיתי לתשובה מובנת, אם כי מן הדברים הלא ברורים והמנוסחים במגושמות עילגת, שהגיעו אלי אחרי שתי "תחנות התרגום" ואינסוף התיעצויות של המשיבים, יכולתי ללמוד שמארחי הוא מכשף או למצער - ראש השבט. "ומהו שמצויר על המגן?" שאלתי בכל זאת. "נשמות של מתים" היתה התשובה.
"ואלה?" הצבעתי על אבן בזלת שחורה ועגולה כטבעת שארבע בליטות היו עליה, ועל סכין ארוכה וחדה, עשויה מעצם של קזואר ומעוטרת בגדילי נוצות ובסיבים.
כאן התגובה היתה מתחמקת, ומהות כלי העבודה המוזרים האלה לכאורה, נותרה לא פתורה. את חשדותי לא סיפרתי לחברי ובהזדמנות
הראשונה המשכתי הלאה.
"לאן הולכות הנשמות של המתים?" שאלתי לילה אחד. "לעצים" היתה התשובה. "ארבע נשמות האדם נעלמות בים החוגר את העולם כאשר הגוף מתכלה, ואחת הופכת לעטלף ונשארת ביער. היא גם זו שיכולה להיפך ללאליאו".
כאן, היה לי ברור לחלוטין מי האנשים. "הקורווואי אוכלים אנשים?" שאלתי.
"לא חלילה וחס", נעניתי. הפעם בלי התייעצויות ארוכות.
החלטתי שאני הולך בדרך אחרת.
"מי טוב אצלכם?" אווירת הקלה השתררה אצל כל הנאספים. " טוב הוא מי שאוהב את האנשים ועוזר לבנות בקתה על העץ ומחלק ממזונו"......... הקלישאות האלה מצאו חן בעיני כי השאלה הבאה היתה, "ומיהו רע?"
התיעצות. "רע הוא מי שפוגע במישהו אחר. מי שגונב דגים ומזון. מי שהורג, מי שפוגע בילד, מי שבועל ביער אשה בודדה, מי שמזנה את אשת רעהו".
"ומה עושים לרע כזה?"
"הורגים אותו".
היה שקט ואז שאלתי - "מי הורג, ראש השבט או המכשף" ?
בינגו.
"אם הנשמה החמישית לא נעלמת עם הגוף אלא הופכת לעטלף" לא וויתרתי, "אז מה התועלת בלהרוג את הרע? הרי העטלף הזה הוא לאליאו ויכול לפגוע גם אחרי מותו של האיש הרע?"
"לא," אמר האיש. "אנחנו דואגים שהנשמה הזו תעלם גם כן ולא תגיע ליער".
בינגו.
כאן ידעתי כבר את השיטה. אצל האסמט זה היה אפשרי כי הם פשוט אכלו את הגוף. כל מה שנותר לי להבין הוא, את מה אוכלים הקורווואי כאשר הם מוציאים להורג את חוטאיהם.
בקשתי רשות והוצאתי שוב את הסכין מעצם הקזואר ואת טבעת האבן המשוננת והכבדה. "מה זה?" שאלתי שוב.
"באבן אנחנו מבקעים את העצם הדקה שמאחורי האוזן" באה התשובה. הבנתי שאחרי זה המוח נשאב ונזכרתי במראה הגולגלות המחוררות של אויבי האסמט.
בינגו.
"וסכין העצם הזו?"
"באמצעותה פותחים את בית החזה" שמעתי והמשכתי לעצמי - "והלב נעקר ונאכל"...?
"כן" אמרו.
בינגו. אחרון להפעם.
סיכום הסיבוך והתרתו? בקלות:
לפושעים בחברה רעבה, מוצפת, חולה ושבירה כזו אין זכות קיום. רק ראש השבט והמכשף רשאים לחסל את הנגע. הם עושים את זה בסתר וכדי שנשמת הפושע לא תהפוך לרוח רעה ומסוכנת, הם אוכלים, כחלק מטקס חשאי למדי, את מוחו וליבו של הענוש.
אין עדים לטקס אבל, אם יש בסביבה אנשי שבט נוספים, הם רשאים - וכאן לא הצלחתי להבין באיזה תנאים - ליטול חלק בחיסול הגוף והנשמה באמצעות אכילת אברים נוספים מגוף הנענש. בכל מקרה, הגופה מוטלת לנהר ונטרפת, במוקדם או במאוחר, על ידי התנינים.
נשמות של אנשים טובים הופכות לעטלפים וגרות ביער.
את האישור הסופי לכל זה נתן לנו, אחרי זמן קצר, "ראש הכפר" ביאנירומה, שנותר אחרי המיסיונרים כמחליפו האפשרי של האפיפיור.......
את הערב האחרון בחברת הקורווואי עשינו באכילה, בשתיה, בחלוקת בגדינו הישנים והתפטרנו מכל ציוד אפשרי לקראת חזרתנו. שמחנו להשאיר מאחור את כל מה שמצא חן בעיניהם. כמעט. אפילו ברמז אי אפשר היה להבין שהאנשים התמימים האלה, שאוכלים חגבים ורימות, שטוחנים עץ לקמח, שגרים על צמרות, חיים בעצם בבהלה מתמדת מפני האפשרות, שמישהו יאשים אותם בחטא שדינו אכילת מוחם וליבם. עוד פחות מזה אפשר היה לקשר בין מי שהוליכו אותנו במסירות ובמיומנות דרך ביצה בלב ג'ונגל והסכימו לחלוק עמנו את כל חייהם - הנגלים והסמויים - הם בעצם קניבלים אמיתיים. בכלל, בהנחת העבודה שלי עם יציאתי למסע, אפילו לא נכללה האפשרות, שאני הולך לחפש קניבאלים. באמת הלכתי לחפש אנשים שגרים על צמרות עצים וחלקם לא ראה עוד אדם לבן.
עזבנו את מערה היער והבקתות על הצמרות, נבלענו בג'ונגל למסע נוסף וחוזר אל הנהר ואל יאנירומה. בשבוע האחרון ירד גשם סוחף והבוץ נהפך בג'ונגל לאגם של ממש. לא שחינו בו אלא הלכנו לאט יותר במים, שהגיעו עד חזותינו ולעתים עד הצוואר. כשהיה צריך - בנו עבורנו הקורווואי גשרים קלועים מענפים ומבדי עץ דקיקים וחזקים. פה ושם חדרו שוב סילונות של אור אל אפלת היער והאירו פרחים ופטריות ונמלים ותוכים ואפילו לא תנין אחד. שוב חצינו את הנהר וחזרנו אל המיסיון הנטוש של יאנירומה ויום אחרינו הגיע מטוס קל.
צעיר בלונדיני מקנדה, פטפטן חביב וחייכן, ירד מן השמים, הסתכל בפנקס שבידו ואמר לי, שאמרו לו לקחת מכאן שלשה לבנים ושני שחורים. הזדהינו כולנו: בילי ושי ואלכס וניקי ואני, עלינו על המטוס ומייד ריחפנו מעל הג'ונגל הכי מטורף שראיתי אי פעם, ומעל הביצות והמנגרובים הכי משוגעים שצלחתי אי פעם בחיי, ומלוא כל שדה הראיה - הצלחתי לראות רק שבע בקתות עצים.
לעומת המספר הזעום הזה, היו אינספור פיתולי נהר ואינסוף יובלים ברשת המים הענקית. כשהענן כיסה אותנו וראינו רק לבן סביב חלונות המטוס, נזכרתי בכל הדברים שעוד רציתי לשאול את האיש הקטן והערום עם העלה הכרוך על מבושיו ועם ניבי החזיר שבאפו. לא הספקתי הכל. הייתי גם בעצם די המום.
חזרנו לארץ, בילי חטפה מלריה, שי חזר בשלום לביתו. אני גרדתי עוד זמן רב את פצעי העלוקות ברגלי.
ספי בן יוסףאיש ידיעת הארץ והעולם הגדול, טייל, עיתונאי וצלם, יצר סגנון כתיבה והגשה מיוחד ומקורי, המצטיין בעושר ובברק. בעל טורים ומדורי טיולים פופולריים ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה.
תכניתו המיתולוגית בטלויזיה הישראלית "שביל באמצע שביל בצד" מהווה עד היום ציון דרך ומראה מקום לתכניות טלויזיה העוסקות בידיעת הארץ. גם כתבותיו השבועיות, ב "כל העיר" של עיתון "הארץ" ובמוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות", הביאו אל הקורא את פינותיה של הארץ בחן, בהומור וסאטירה.
ספי בן יוסף ניהל וריכז במשך שנים רבות את מגמת מורי הדרך בבית הספר לתיירות (במשרד התיירות) והעמיד דורות של מורי דרךבעלי רמה ואיכות מקצועית גבוהים.
בין ספריו: "ארץ קטנה גדולה", "ארץ ארבע רוחות", "מהכי קדוש להכי נמוך וגם הכי מלוח", "שביל העז המטורפת", "כמו אהובה רחוקה", "ארץ יפה", "עצים, אלים ולטאות", "סין - גן הדרקון" ו"גן הצבעים" (ספר ילדים).
ערך במשך עשר שנים את הבטאון ה?מיתולוגי? של החברה להגנת הטבע - ?טבע וארץ?. כמו כן, ערך את "מדריך ישראל החדש" (15 כרכים), בהוצאת משרד הבטחון ו"כתר" וספרים נוספים.
טיוליו בארץ מיוחדים לא רק בהיכרותו המעמיקה ורבת השנים את הארץ ושביליה, אלא גם בכך, שהטיולים בארץ מיועדים למיטיבי לכת ולחובבי הליכה. ביום הטיול מוצגים המקומות והאתרים דרך עיניו של ספי ובאופן שאף פעם אינו משאיר את המטייל שווה נפש, כפי שגם פינתו בכל יום שישי, מזה עשרות שנים, בתכניתו של מולי שפירא - "בילוי נעים", מציגה את פינות החמד בארץ בחיוך ובקריצה......
הטיולים עם ספי ברחבי העולם, מיועדים למעגל מטיילים מצומצם, שנבחר בקפידה על ידיו. שלא כמו בטיולים בארץ, הטיולים בעולם הגדול אינם מיועדים בהכרח למיטיבי לכת ולחובבי הליכה, אלא אם צויין כך במפורש בתכניות הטיולים ובתיאורם.
במסעותיו "עם חברים" מגיעים (גם בארצות מוכרות לכאורה) למקומות נידחים ויוצאי דופן. החוויה שעליה הדגש בטיולים היא ? מימוש החלום האישי והאתגר, במפגש עם הזר והמרוחק בסביבתו המקורית והטבעית.
הרצאותיו - המתבססות על הכרותו הבלתי אמצעית את המקומות ואת האירועים המתוארים בהן - עוסקות בקשר בין האדם לטבע, בפולחנים, באמונות ובמסורות; במקומן של חברות אנושיות בתהליכים האקו-היסטוריים במקומות שונים בעולם ועוד.
ההרצאות מביאות גם סיפורי הרפתקאות ומסעות יוצאי דופן שחווה המספר, כמו מפגש עם אוכלי אדם באיריאן ג'איה, טקסים שמאניים במונגוליה - בגבול סיביר, מפגש עם גורילות בקונגו, מסע בין דובי קוטב, ערים קדומות קבורות בג'ונגלים האסיאתים, טקסי בריאה אינדיאניים, כיצד "לעבור" את סיביר במינוס 45 ועוד.
ספי בן יוסף בשיתוף עם ענת קירשנר הינם המקימים והבעלים של חוות הסוסים ranch במושב שרונה שבגליל התחתון.
